בורקס תפל

סרטי "הפקות המזרח" הם מלודרמות חברתיות, המחקות את תעשיית סרטי הבורקס וזוכות להצלחה רבה בשכונות מצוקה ובעיירות פיתוח – ולאחרונה, גם להכרה ממסדית. ההתלהבות הזאת תמוהה למדי, מאחר שמדובר בסרטים ירודים ברמתם וחד-צדדיים במופגן, המנציחים סטריאוטיפים מבזים של בני עדות המזרח

מאת ערן לבני – מורה במגמת קולנוע

סרטי "הפקות המזרח" הם מלודרמות חברתיות, המחקות את תעשיית סרטי הבורקס וזוכות להצלחה רבה בשכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח – ולאחרונה, גם להכרה ממסדית (הקרנות, סיקור אוהד בתקשורת וסיוע כספי). ההתלהבות הזאת תמוהה למדי, מאחר שמדובר בסרטים ירודים ברמתם וחד-צדדיים במופגן, המנציחים סטריאוטיפים מבזים של בני עדות המזרח – אלימים, נבערים ושטופים באמונות טפלות – שגם יוצרי סרטים אשכנזיים חדלו מהם זה מכבר.

הצמד ירמי קדוש וימין מסיקה מפיק ומביים משנת 1993 ואילך את "סרטי הפקות המזרח" – מלודרמות חברתיות דלות-תקציב. מה שהחל כתרגיל מצליח למדי לקידום מכירות של זמרים מזרחיים (כמו תמיר גל, משה כהן ואבי ביטר) הפך להצלחה מסחרית גורפת. העלילה מזכירה במידה רבה סרטים מצריים והודיים וכוללת מרכיבים כמו משפחות מתפרקות, אהבות חסרות-סיכוי בין בני מעמדות שונים, התדרדרות לעוני, זנות ומשחקי קלפים – ועיסוק מסיבי בגורל ובמשמעותו.

בתחילה הופצו הסרטים על גבי קלטות וידאו ונמכרו בשכונות, בעיירות הפיתוח, בכפרים ערבים ובמגזר הדרוזי. בעיני ה"מיינסטרים" הם היו מוקד ללעג ולשנינה; ארז טל ב"רק בישראל" נהג להקדיש חלקים מתוכניותיו לסצנות מהסרטים – ובעיקר לאבי ביטר, בזכות "מידותיו הטובות". אבל לאחר מכן החל מעבר הדרגתי מהשוליים למרכז: הסרטים נרכשו על- ידי ערוץ הקולנוע הישראלי וערוץ בריזה של yes; הוקרנו בערוץ 10, בהוט VOD, ובסינמטקים של תל אביב וירושלים – ואפילו זכו לכתבה בעיתון "הארץ". הסרט "תני סימן חיים" (2002) אף זכה לתמיכת הקרן לעידוד קולנוע ישראלי.

בעיני רבים מהצופים, שאינם נמנים עם תושבי השכונות ועיירות הפיתוח, הצפייה בסרטים אלה – שנראים לעתים מגוחכים, עד כדי פרודיה עצמית – נועדה רק לשעשוע מובהק. אבל ההכרה הממסדית שבה זכו לאחרונה הצמד וסרטיו, הופכת אותם להרבה יותר מסתם קוריוז.

האם מדובר בהמשך ישיר של תעשיית סרטי הבורקס, ובעיקר סרטיו של ג'ורג' עובדיה, שהיוצרים טורחים להבליט את השפעתם? ישנם אמנם אלמנטים בורקסיים רבים בסרטים: המלודרמה המעמדית (כמו בסרט "קורבן האהבה", המציג יחסי אהבה בלתי-אפשריים בין מזרחי לאשכנזיה); האסונות הרודפים זה את זה בקצב מסחרר; האלמנטים התסריטיים המאולצים, המופיעים כדאוס אקס מאכינה; האסתטיזציה של השכונה – והגיבור השורד, הודות לחכמת הרחוב שלו ולא בזכות ההשכלה הפורמלית. גם כמה מהסטריאוטיפים ה"מעודנים" הם המשך ישיר של סרטי הבורקס. כך למשל, המזרחים בסרטים אלה תמיד שומעים ושרים שירים מזרחיים – והאשכנזים תמיד שומעים מוסיקה קלאסית והולכים לקונצרטים.

אבל – וכאן טמונים ההבדלים העיקריים בין סרטים אלה לבין סרטי הבורקס – מעבר לרמה הירודה והחובבנית של הצילום, הסאונד, העלילה והשפה, הסרטים הללו מצעידים אותנו עשרות שנים אחורה – אל גטו תרבותי מזרחי, מסתגר ופרנואידי.

סרטי "הפקות המזרח" מציירים עולם שבו האשכנזים אינם אוסף של פרטים קרים, עשירים וחסרי-אמפתיה (כמו ב "סלאח שבתי", "צ'ארלי וחצי" ועוד) אלא ממסד זדוני, אפל וקונספירטיבי הזומם לנחשל ולנצל את המזרחי: בסרט "כרם התקווה", פרשת חטיפת ילדי תימן מתוארת כעובדה מוצקה; בסרט "מבט כואב", הרשויות לוקחות מידי האם את שלושת ילדיה, לאחר שהמשפחה נקלעה למצוקה כלכלית. נציגי הסעד האשכנזים קורעים את הילדים מאמם בקור-רוח ומטיחים לעברה: "את אמא לא טובה, את לא מפרנסת את הילדים". בבגרותם מנסים שני האחים לסכל את המזימה האשכנזית ולשחרר את אמם השפויה – שהאשכנזים שטפו את מוחה, ורשמו לה כדורים שגרמו לה להשתגע – מבית החולים לחולי נפש. ב"תני סימן חיים" מוצג חבר-הכנסת האשכנזי כמי שתמורת בצע כסף יכול לשחרר ממעצר אפילו חשוד עיקרי ברצח.

העולם בסרטים אלה מתחלק ל"הם" מול "אנחנו". כל מי שהוא בעל שררה ועמדה הוא הממסד האשכנזי; כל השוטרים, העובדות הסוציאליות, השופטים והרופאים הם הממסד, שמטרתו לנצל ולהכפיף את המזרחים למרותו. ב"מבט כואב" אומרת הפקידה לאחים: "תגידו, אתם לא מבינים שפה תרבותית? אם לא תצאו מכאן אני אקרא למשטרה שיכניסו אתכם לכלא, שם תמצאו את כל החברה הצ'חצ'חים שלכם מהשכונה".

כאשר מופיע שוטר מזרחי בסרט "מבט כואב", הוא מוצג כשוטר שפוטר מעבודתו, משום שהצליח לחשוף את הקונספירציה האשכנזית. השופטים המופיעים בסצנות בתי-המשפט ודנים לשבט את המזרחים הם אשכנזים. הרשויות מוצגות כגופים האוטמים אוזניהם מלשמוע את מצוקות המזרחים – ובסרטים מופיעים משפטים רבים בסגנון "מי התייחס אלינו בכלל? שלחת מכתב לעובדת סוציאלית, לבתי-משפט, מישהו חשב בכלל שאנחנו שייכים למדינה הזאת?" או: "אתה לא מבין שהמדינה הזאתי מאז שאנחנו נולדנו הם רוצים שרק אנחנו נהיה מנקי רחובות, חוטבי עצים?"

העיר המייצגת את ה"הם" היא בדרך כלל תל אביב, עיר הפשע והרשע ("העיר הזאת משנה את האנשים, היא גורמת להם לשכוח את השורשים שלהם") הנתפסת כהפך הגמור מהחיים הפשוטים והחמימים של המזרחים ( "בתל אביב זה כרישים, אריות, זאבים, זה לא כמו אצלך במושב", אומר הגיבור ב"הגורל שלי 1"; "אצלכם כל אחד חושב רק על עצמו, אצלנו בשכונה אם מישהו מקבל מכה, לי זה כואב. אתם חיים על פרוטקציות, אתם יודעים רק כסף," מדגיש אבי ב"קורבן האהבה"). המייצג העיקרי של תל אביב האשכנזית הוא רחוב שינקין, שזוכה לקיטונות של שנאה ודמוניזציה.

גרועים יותר מן האשכנזים הם המתאשכנזים. כך למשל, שרית בסרט "הגורל שלי" עברה לגור בתל אביב, צבעה את שערה לבלונד, החליפה את שמה מאמסלם לברנע – וכעת היא מתכחשת לשורשיה ולשורשי שערותיה ולאהובה מן המושב: "היא בשינקין זאת, ממלצרת במסעדה, יענו היי-סוסייטי". כדי להיות זמרת היא צריכה לצרוך סמים ולשכב עם מפיקים, כי זו הדרך להצלחה בעולם האשכנזי.

באופן בוטה, גם לרוב תפקידי האשכנזים לא ליהקו שחקנים אשכנזים – דבר המזכיר את הסרטים הלאומיים-הירואיים, שבהם שחקנים יהודים שיחקו בתפקידי ערבים. אליבא ד'מסיקה וקדושי, מספיק שהשחקנית תצבע את שערה לבלונד, תדבר בשפה שמשום מה נדמית להם כשפה גבוהה ותקבל את השם מאיה שרנסקי – והרי היא אשכנזיה כשרה למהדרין, המתייחסת בפטרונות למזרחי ("אתה לא חושב שהרחקת לכת? אני לשכונת עוני לא מתקרבת, למוסיקה המזרחית אני לא מתקרבת", אומרת השחקנית כהת העור ובעלת השיער הצבוע לבלונד בסרט "קורבן האהבה").

בתפקיד האשכנזי הזומם והנצלן משחק בדרך כלל גבי חדד. השחקן האשכנזי הקבוע היחיד בסרטיהם של קדושי ומסיקה הוא יענקל'ה בן-סירא, אבל הוא משמש בדרך כלל בתפקיד ליצן החצר הלא-מזיק. בסרט "תני סימן חיים" הוא עולה על הבמה כדי לשיר שירים ביידיש, במקום הזמר המזרחי שלא הופיע – וזוכה למבול של ירקות המושלך לעברו.

יש לציין כי המבט הכואב אינו מופנה רק החוצה, אל הממסד האשכנזי – אלא גם פנימה, אל העולם המזרחי עצמו:

ראשית, מוסד המשפחה – סרטי הבורקס הציגו את המשפחה המזרחית כמשפחה חמה ומלוכדת, השורדת את כל הצרות הודות לתכונה זו, בניגוד למשפחה האשכנזית הקרה והמנוכרת. לעומתם, סרטי "הפקות המזרח" מציגים תא משפחתי מפורק ומפורר, שבו האב הוא אלים, מובטל ושיכור, מהמר כפייתי המפסיד את כל כספי המשפחה ואת קורת ביתם – ולבסוף מתאבד ("מבט כואב"), והאם נאלצת לנטוש את ילדיה ("תני סימן חיים"). פרשות מזעזעות של אונס וניצול מיני הן עניין יומיומי במשפחה המזרחית של מסיקה וקדושי. דווקא האשכנזים בסרטים אלה מתנהגים כמשפחה מלוכדת.

הגיבור המזרחי הוא שוביניסט ("אשה צריכה לבשל, לגהץ, לטפל בבעל", מסביר אבי למאיה ב"קורבן האהבה") ובדרך כלל טוב-לב ומוסרי – אך די בדחיפה קטנה, כמו השפלה מאישה, אהבה נכזבת או גילוי משפחתי מרעיש, כדי לדחוף אותו אל הצד האפל שלו. אז הוא משתכר, נעשה אלים, מכה את אשתו (שכמובן סולחת לו ומקבלת אותו בחזרה), שולף סכין, מהמר, צורך סמים, מקבץ נדבות וכן הלאה. כך הוא בעצם מגשים את ציפיותיהם של האשכנזים ממנו.

ולא רק הגיבור, גם השכונה מורכבת בעיקר מטיפוסים כמו סוחרי סמים, נרקומנים, רוצחים, סרסורים, זונות וקלפנים. דמות הגבר המזרחי הקשוח, התחמן ורב-האון, כפי שהיא באה לביטוי בסרטי הבורקס, הפכה כאן לגבר בכיין וחלש, נשלט בידי נשים – ומושפל ומנוצל על-ידי כולם. מפלטו האולטימטיבי הוא בבריחה, בהתאבדות, או בהשפלתה המוחלטת של האשה האשכנזיה.

הסרטים מציגים את העולם המזרחי כנבער מדעת. הדרך להצליח עוברת בתחום השירה, העסקים או הפשע, ולימודים כלל אינם בגדר אופציה. כאשר אחותו של הגיבור ב"הגורל שלי" מדברת עם חבריה בסיומו של יום לימודים בתיכון, מסכימים הכול שהלימודים הם בזבוז זמן. הבנות חושבות לעזוב את בית הספר או ללכת לכיתת מב"ר, ובסוף השיחה הן מסכימות שמחר ילכו לים במקום ללמוד. ובאותו סרט, כאשר שרית שואפת לקבל מלגה שתאפשר לה ללמוד באוניברסיטה, אבי מנסה לשכנעה להישאר במושב: "תגידי שרית, אולי במקום כל השטויות שיש לך בראש, לא עדיף שתישארי פה איתנו? כמו משפחה חמה?"

ניכר כי גם היוצרים אינם מתביישים בנבערותם, והם מציגים דיאלוגים שכל קשר בינם לבין השפה העברית מקרי בלבד. אפילו הכתוביות בתרגום העברי רצופות שגיאות (למשל: "אי אימה" כברכת שלום או: "באי אימה" כברכת פרידה, "יא עלה", "לשנאת אחד את השני" ועוד כהנה וכהנה חידושים לשוניים מבית מדרשם).

הדימוי העצמי הנמוך בא לידי ביטוי גם באופן שבו הגיבורים עומדים חסרי-אונים מול תהפוכות הגורל ושנאת הממסד אליהם – ואינם יכולים לעשות דבר פרט להתבכיינות, תפילות וסלסולים. הגורל (שבא לידי ביטוי במשפטים כגון "בעזרת השם יהיה בסדר"; "אולי נולדתי לסבול, זה הגורל שלי"; "אנחנו נולדנו בלי מזל") משחק תפקיד מרכזי בסרטים הללו: הוא מפגיש ומפריד בין הדמויות באופן נטול-הגיון; הוא מדרדר ומרומם אותן – והן נכנעות לו כמו מריונטות על חוט.

הגיבור הוא תמיד פסיבי, והפתרון הוא תמיד חיצוני; יד אלוהים נעלמה מסובבת את הגורל לכיוון הרצוי, והכל בא על מקומו בשלום מבלי שהגיבור יצטרך לנקוף אצבע. גם שמות הסרטים כמו: "הגורל שלי" או "צעדים נואשים" מצביעים על כך. הפסיביות הדטרמיניסטית מאפיינת את הגיבורים, שיושבים ומחכים בחיבוק ידיים שהגורל ישתנה, שהמכה תבוא להם במשחק הקלפים או שאמרגן יגלה את כישרונם ויהפוך אותם לזמרים מצליחים.

בניגוד לסרטי הבורקס, הסרטים הללו אינם מציגים הפי-אנד בכל מקרה, לפחות בכל מה שקשור לדו-קיום בין אשכנזים למזרחים. האהבה הבין-עדתית לא גוברת על החברה ועל הבדלי התרבויות, ובני-הזוג נידונים לחיות לנצח בחיי בידוד והסגר. אלמנט זה מזכיר את סרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי, בניסיונם להציג בעיה חברתית ללא פתרון. אך יש הבדל מהותי בין מסיקה לדה-סיקה (מגדולי הבמאים בניאו-ריאליזם). דה-סיקה שולל את הדטרמיניזם ומאמין בפעולה – רק הגיבור יכול להושיע את עצמו מן המצב שנקלע אליו. דה-סיקה בז לגורל ולמגלי העתידות, וקורא לאדם לגלות אחריות למעשיו. נוסף לכך, הסרטים הניאו-ריאליסטיים אינם מחלקים את העולם לטובים ורעים, ל"הם" ו"אנחנו", אלא מציגים מציאות מורכבת ודמויות עגולות כמו בחיים.

מדוע מקצינים במאים מזרחיים את הסטריאוטיפים שאפיינו את יחסי האשכנזים-מזרחים לפני עשורים? אדוארד סעיד עסק בספרו המפורסם "אוריינטליזם" בחלוקה שיצרה התרבות המערבית בין "מערב", שתואר כמתקדם וליברלי, לבין "מזרח", שנתפש כברברי ונחשל. אחת מההאשמות המרכזיות בספרו היתה כי כתוצאה מכך רבים מתושבי המזרח עצמם, האוריינטלים, הפנימו את המסר ואימצו את תדמיתם הנחשלת. ביקורת זו אפשר בהחלט להשליך גם על סרטי "הפקות המזרח".

הייצוג של החברה המזרחית בסרטים אלה הוא כה שלילי, עד כי אילו היה יוצר אשכנזי מביים את הסרט, סביר להניח כי הדבר היה נגמר במשפטי דיבה. במאים אשכנזים אכן הציגו במשך שנים ארוכות מבט פטרוני על החברה המזרחית – אבל בשלהי שנות ה-70 כבר גינו מבקרי הקולנוע את התופעה הזאת, וסרטים אלה הלכו ונעלמו ממפת הקולנוע הישראלי. לא ברור מדוע כיום, כאשר במאים מזרחיים חוזרים על אותם סטריאוטיפים, הממסד מאמץ אותם אל לבו בהבנה כה רבה.

אין ספק כי בעיית הקיפוח והפער העדתי היא עדיין בחזקת פצע פתוח בחברה הישראלית, וכי סרטים אלה נוצרו מתוך כאב ותסכול. קדושי ומסיקה מעידים על עצמם כי הם קשובים לרחשי הלב של הקהל, ומטרתם להילחם בקיפוח של המזרחים. התמיכה של הממסד בסרטים אלה אמורה, בוודאי, לבטא את מגמת הרב-תרבותיות שבה מתהדר הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – אך בהנצחתו את הסטריאוטיפים, האם אינו רק מחמיר את הפער ומקצין את הבידול?

* המאמר פורסם לראשונה באתר המגזין "אופקים חדשים"

אתר האינטרנט של הפקות המזרח בע"מ