"צלם צבאי" – מה זה? איך זה? האם זה בשבילכם?
מאת עידו שקדי, בוגר מגמת קולנוע במחזור י"א
צמד המילים "צלם צבאי" מעורר שאלות רבות בקרב חובבי צילום הנמצאים לקראת גיוס. מה עושים בתפקיד? איך מגיעים אליו? צילום טקסים או צילום מטוסים? כצלם צבאי לשעבר, אנסה לרכז כאן את כל התשובות
קודם כל, בואו נמיין את עשרות גופי הצילום הצבאיים לקבוצות:
(1) יחידות צילום המתעדות את כלל צה"ל. קבוצה זו כוללת את עיתון "במחנה" [קישור], דובר צה"ל, ויחידת הב"ט (הדרכה באמצעות טכנולוגיה).
(2) מדורי צילום השייכים למטה של אגף, פיקוד או זרוע. לדוגמא, מדור הצילום של מטה אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה יתעד נושאים כמו חימוש, מזון וציוד.
(3) מדורי צילום של בסיס מסוים בצבא, האחראים על תיעוד התרחשויות בתוך אותו בסיס.
שלוש קבוצות אלו כוללות את רוב הצלמים הצבאיים ששמעתם עליהם, הג'ובניקים עם היציאות היומיות. חשוב להבין שמלבד דובר צה"ל, עיתון "במחנה" ויחידת הב"ט, כל גופי הצילום אחראים רק על תיעוד הפעילות של יחידה מסויימת, ולא של כלל צה"ל.
קיימים שני סוגים נוספים של צלמים בצבא:
– יחידות צילום של מודיעין שדה ויחידות צילום אווירי. גופים אלה מחוברים לפעמים למדור צילום של מטה או של בסיס.
– לוחמים מתעדים – חיילים שעברו הכשרה של לוחם, יוצאים למשימות, אבל מחזיקים מצלמה בנוסף לרובה. הם נחשפים לאקשן בצורה הכי קרובה שאפשר, אבל מבחינה רשמית נחשבים ללוחמים, ולא לצלמים.
המשך הסקירה נוגע פחות לקבוצות אלה, שתחום הפעילות הכללי שלהן ברור למדי, ומעבר לזה לא ידוע לי הרבה.
חיילים בתפקידי תקשורת ויחסי חוץ מסומנים בתגיות כתף, המאפשרות להם לנוע בשטח ללא הפרעות. מימין לשמאל: יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, מדור צילום של בסיס או מטה, צלמי עיתון "במחנה"
אוקיי, אז מה עושים בתפקיד?
רוב הצלמים הצבאיים זוכים מפעם לפעם לצלם תרגילים, אימונים, רכבים מבצעיים וציוד, אבל בין לבין נאלצים להסתפק בתיעוד טקסים, הרצאות, דיונים וביקורים. כמובן, זה תלוי גם ביחידה שתגיעו אליה. תחומי עיסוק נוספים בתפקיד כוללים עריכת וידאו, הפקת סרטונים, ניהול ארכיון, ולעיתים גרפיקה ממוחשבת (עיצוב עטיפה לדיסק למשל), בהתאם לכישורים של כל חייל.
הצלמים בתוך אותה יחידה עובדים יחד לעיתים קרובות, ויושבים יחד במשרד כשאין משימות צילום (מצב שיכול להימשך שעות או ימים). כך קורה שכל גוף צילום מתגבש בתוך עצמו ועם הסביבה הקרובה, אבל פחות מחובר לשאר חיילי הבסיס ולהווי הכללי.
מקצוע צבאי
חייל צה"ל שאינו קרבי אמור להישלח לאחר הגיוס לקורס שיכשיר אותו לתפקיד מסויים.
הצבא מציע מספר קורסים לצלמים. אל חלק מיחידות הצילום ניתן להגיע ללא קורס, או לצאת לקורס במהלך השירות. יש שרואים בקורס חוויה; יש שמעדיפים להימנע ממנו. לקורס שני יתרונות: 1. ברגע שחייל זוכה במקצוע, הצבא מחוייב לשבץ אותו במקצוע הזה (גם אם הוא נזרק מהיחידה), 2. בתעודת השחרור רשום המקצוע הצבאי (אבל לא סביר שמישהו יתעניין בתעודת השחרור שלכם).
לעיתים צלם משרת ביחידה בלי שעבר קורס, אך נדרש פתאום לרכוש מקצוע צבאי. הכרתי חייל כזה שבחר ללמוד לבד את החומר, ניגש למבחן המסכם – וכך זכה במקצוע צלם צבאי ללא קורס.
מקצוע לחיים?
בואו נודה בזה: שירות כצלם צבאי הוא לא הדרך הטובה ביותר לתרום למדינה. אז מה בכל זאת אנשים מחפשים בתפקיד – ומה הם מוצאים?
ניסיון: ברוב יחידות הצילום זוכים החיילים להשתמש בציוד מקצועי, וזו התנסות טובה. חבל שמתמקדים בדרך כלל בפן התיעודי, ופחות בתכנון אמנותי ובימוי.
חוויה: בתחום הזה כדאי להנמיך ציפיות. עשויים לעבור שבועות או חודשים בתפקיד בין משימת צילום מסעירה אחת לשנייה. מצד שני, כדאי לשמור על ראש פתוח – בתור צלם צבאי יצא לי לתפוס כמה תמונות מפתיעות דווקא במצבים שגרתיים, כמו טקס במוזיאון חיל השריון.
רזומה: שירות כצלם צבאי יכול להתווסף לקורות החיים כשורה חביבה, ולתת יתרון קל בתקופה שלאחר השחרור – הוכחה שיש לכם רקע בתחום. כמובן, זה לא שווה-ערך ללימודים, או לניסיון תעסוקתי בגוף רציני.
איך מגיעים לתפקיד? פרוטקציות?
קודם כל, בנים בעלי פרופיל קרבי שלא מתכוונים להוריד אותו, ואין להם נסיבות מקלות, לא יהיו צלמים.
צלם צבאי הוא תפקיד מבוקש, ונכון שרבים זוכים בו בעזרת קשרים. אך זו לא הדרך היחידה. לכל גופי הצילום הצבאיים מתנהלים מיונים רשמיים דרך יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, וזה המקום הראשון שכדאי לפנות אליו. המיונים מתנהלים במהלך השנה שלפני הגיוס, וכוללים מבחנים וראיונות.
למיונים מגיעים בעיקר צעירים שסיימו כיתה י"ג או י"ד בבית-ספר מקצועי וקיבלו תעודת טכנאי וידאו – אך אני לא ממליץ על המסלול הזה. התעודה לא משתווה לתואר או לימודי מכללה שתוכלו לרכוש אחרי הצבא, וצלמים ששירתו איתי הצטערו מאוד שדחו את הגיוס ו"בזבזו" שנה או שנתיים כדי להוציא תעודת טכנאי.
כדי להגיע ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל צריך לעבור את כל התהליך הרשמי, בין אם נעזרים לשם כך בקשרים ובין אם לא. גם ליחידות הב"ט ו"במחנה" מגיעים או דרך המיונים, או המקושרים. אך במדורי צילום של מטות ושל בסיסים המצב נוח יותר. דרך מקובלת להגיע לאחד המדורים הללו היא ליצור קשר באופן אישי עם המפקד, ולעיתים אף ליזום פגישה. אם תרשימו אותו, יתכן שהמפקד ימשוך בכמה חוטים.
במקרה שכל הדרכים האחרות נוחלות כישלון, יש אפשרות נוספת. הכרתי שתי בנות שהתגייסו והגיעו לתפקיד פקידותי, ביקשו העברה והפעילו לחץ, ובמקביל פנו אל מפקד של מדור צילום מסוים. בתוך מספר שבועות שתיהן הגיעו ליחידת צילום.
אז לאן לנסות להתקבל?
יחידות הצילום הכלל-צה"ליות נחשבות לעדיפות הטובה ביותר. בדובר צה"ל מצלמים התרחשויות מעניינות לעיתים קרובות יחסית. עיתון "במחנה" נותן לכם הזדמנות לצלם תמונות (סטילס) שבאמת יתפרסמו. הב"ט מפיקה ומביימת תכנים יזומים – מעניין יותר מצילום תיעודי. כמובן, הסיכוי להגיע לשלושת המקומות האלה נמוך יותר. אבל כדאי לנסות.
אל מדורי צילום של מטות קל יותר להגיע, הם מעט פחות מסודרים ומקצועיים, אך עדיין מחזיקים ציוד מקצועי ונותנים יותר חופש בתפקיד. מדורי צילום של בסיסים הם גופים פחות רשמיים (לפעמים מדובר בצלם אחד בלבד), ולא תמיד מחזיקים ציוד מקצועי. אם כבר הוצבתם בתפקיד פקידותי בבסיס נידח, נסו להגיע למדור הצילום של הבסיס.
בכל אופן, כשמחליטים לנסות לשרת כצלם צבאי, כדאי לנסות להתקבל לכל גופי הצילום, בכל הדרכים, בו-זמנית.
בהצלחה.
