נראה שהשילוב של שתי מלים אלו מעורר אצל רבים מאתנו רתיעה ואפילו סלידה. אך, לדעתי, שילוב זה הוא ליבו של החינוך; החינוך הפוליטי שכה חסר במדינת ישראל הוא החינוך לכך שאפשר וניתן לשנות

מאת שמולי בינג – מורה לתנ"ך ומחשבת ישראל, מחנך י' 1 ומנהל שכבה י' 1-6

במציאות הישראלית המילה "פוליטיקה" הפכה למילת גנאי.

וכך השדה הציבורי בו מתקבלות ההחלטות נותר מופקר בידי בעלי אינטרסים ובעלי ממון שונים. המשחק הפוליטי, שהוא לב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית נחשב כפסול, שפל ומלוכלך בעבור רבים מאיתנו, וחבל. תמונה דומה לתפיסה על הפוליטיקה השתרשה אצלנו במערכת החינוך, ורבים נרתעים מלדבר בכיתות על פוליטיקה ועל הנעשה בחוץ. בכך חושבים אלה שנרתעים מלדבר ולעשות פוליטיקה בתוך הבית, שהם אכן לא עושים כן, אך תפיסה זו בטעות יסודה. בעשייה חינוכית המסר אינו נמדד רק במה שעושים ואומרים, אלא גם במה שלא נאמר: אם נושא מסוים לא עלה לדיון בכיתה, משתמע מכך שנושא זה לא מספיק חשוב. כלומר, לא רק הדיון בכיתה הוא מעשה, אלא גם ההימנעות מדיון היא מעשה.

בכיתה בה לא דנים בדו"ח ועדת וינוגרד, או בדו"ח העוני האחרון, אומרים למעשה שנושאים אלה אינם חשובים, וכי מערכת הלימוד הרגילה חשובה יותר.

רבות אנו מדברים על חינוך לאזרחות פעילה ועל האפשרות שלנו להשפיע, ונשאלת השאלה האם אנחנו עושים מספיק על מנת להשפיע.

בכיתות בהן אני מלמד, אמרתי לתלמידים שנראה שכולם מרוצים מאד מתפקודו של ראש המשלה אולמרט וחושבים שהוא אדם ראוי, וטוב יהיה אם יישאר בתפקידו. כאשר שאלו אותי התלמידים, איך אני מסיק מסקנה זו, עניתי שוועדת וינוגרד העבירה את כובד ההחלטה לגבי תפקודו של אולמרט לציבור, כלומר אם הציבור חושב שראש הממשלה אינו ראוי הציבור אמור להגיב, ומי שאינו מגיב מכך אנו מסיקים ששתיקה כהודאה. רבים הרימו גבה, ולאחר מחשבה תקפו ואמרו שכבר אין משמעות להפגנות, וכי האזרח הקטן כלל אינו יכול להשפיע. כאשר שאלתי, ומתי אתם ניסיתם? האם הייתם בכמה הפגנות, או פעילויות בהן ניסיתם להשפיע ולא הצלחתם, התשובה מרובם המוחלט של התלמידים היתה שלילית.

מטרת הטקסט הזה אינה רק להעביר ביקורת, אלא בעיקר לעורר לעשייה. עשייה פנים בית ספרית, אשר תוביל ותקרין החוצה.

בעיני, דווקא בית ספר אמור לשמש בועה לחברה, בועה ולא בבואה. כלומר, האדישות והציניות הקיימים בחברה, אינם צריכים להיות דיירי קבע בשיעורי החינוך. שיעורי החינוך צריכים לעסוק בגיל ההתבגרות ובסוגיות פנים בית-ספריות, אך שיעורים אלה גם חייבים לעסוק במתרחש בחברה הישראלית, וחייבים להיות שיעורים אשר יובילו אותנו לעשייה. החברה הישראלית משוועת לכוחות צעירים ואיכותיים, אשר יציגו אלטרנטיבה ערכית, אלטרנטיבה שעד כה מבוששת לבוא.

בדיונים שונים בכיתה, יצא לי לדבר על סוגי הפתרון ועל העשייה, ואמרתי שהסכנה של ה"טוב מאד" היא ה"מצוין". אסור לחשוב על הפתרון והעשייה הטובים ביותר, מכיוון שאז לעולם לא נצא לעשייה, אלא יש לחשוב על מה בכוחנו לעשות. כך למשל, כנראה שלא נוכל אנחנו כבית ספר לפתור את בעיית הקאסמים בשדרות, אך אולי נוכל ללכת ליום הזדהות בעיר, לשלוח מכתבי תמיכה, להגיע למאהל המחאה שהקימו תושבים בירושלים ועוד. השגרה אשר כוחה הוא גדול, מסוכנת מאד לחינוך הפוליטי, אשר מטבעו מחייב את היציאה מהשגרה, מכיוון שהוא מחייב להגיב על הנעשה במציאות מחוץ לכותלי בית הספר. יש מחיר לחינוך פוליטי, אך יש מחיר גבוה יותר, לדעתי, לכך שאנו מתעלמים פעמים רבות מדי מסוגיות שאסור להתעלם מהן.

השינוי החברתי מתחיל גם בתגובה של בית הספר לאירועים חיצוניים וגם מתי הם גורמים לנו לבטל את שיעורי המתמטיקה ולדון ולעשות לא רק לעצמנו.

* הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון בית הספר במרץ 2008