משהו שמבעיר בי אש
שני קטעים נבחרים שכתבה תלמידה במסגרת קורס סדנת כתיבה יוצרת (בהנחיית המשורר יורם ניסינוביץ) – חלק מתוכנית המצוינות בתיכון הראל
מאת גאיה שקדי, י"א 12
קטע שמתחיל במילים "לאחר שנים רבות"
לאחר שנים רבות, סוף סוף מצאתי את החוג אליו אני באמת שייכת, ועכשיו הוא כבר נגמר.
חצי קבוצת תמיכה, חצי סדנת כתיבה. בנות נחמדות, אווירת שיתוף, כנות, יושרה, פתיחות.
כותבים, חושבים, קוראים, מעודדים, משפרים, דוחפים קדימה, והכל- בחיוך!
מותר לכתוב הכל, להרגיש הכל, להגיד הכל, דבר לא יוצא מכיתת י' 12 הקטנה.
ואנחנו מגובשות, בדרך מוזרה, ומכווננות על אותו תחביב, ומרגישות בנוח זו עם זו, וללא ספק שלכולנו עצוב שהגיעה השעה להיפרד.
אך יכול להיות שזו רק ההתחלה, ואחרי שנים של כתיבת קטעים למגירה, נושא הכתיבה יעלה אצלנו לראש סדר העדיפויות, בלי צורך להסביר או להרגיש מיוחדת או שונה. חלק מקבוצה קטנה ונעימה שחולקת סוד ואהבה משותפת, ולא מתכוונת לשכוח את זה בקרוב.
ונקווה, שלאחר שנים רבות, סוף סוף הגיעה ההתחלה.
—-
יצאתי החוצה, להפוך אמוציות למילים.
לקחתי מחברת ועט, כי המכאניות של המחשב גורמת גם לי להיות מכאנית בעצמי ולכתוב ברובוטיות מעושה ומזוייפת.
הכלבים ההיפראקטיבים לא ממש נותנים מנוח, כך שזה לא נקרא שלווה, ועצם הישיבה על הספסל הפונה בגבו לנוף מונעת ממני לראות עולם, כך שזה לא נקרא השראה. בכל זאת, הרגשתי שכאן הכתיבה תשתחרר.
אני לא יודעת אם אני באמת צריכה מקור השראה חיצוני, מלאכותי. אני מרגישה שיש לי המון טקסטים לתת, עמוק בפנים, אבל כבר תקופה ארוכה שהם ממאנים לצאת. "טייס אוטומטי", כך אני קוראת להרגשה הזאת.
אפילו עכשיו, אחרי שהבנתי שהכתיבה היא מי שאני ואני לא צריכה לחפש מוקד עניין בתחומים האחרים, עדיין יש ריקנות. הכתיבה לא נובעת ממני; המעיין שבי יבש דווקא בתקופה בו אני הכי זקוקה לו.
ובכל זאת, כבר הבנתי שהכתיבה היא הדבר בשבילי, ולמרות שאני לא מצליחה לכתוב מה וכמה שהייתי חולמת, הידיעה הזאת שיש משהו שמבעיר בי אש, שיכול לשמח, להעציב, לרגש ולאכזב אותי באותה נשימה, באותו משפט, ממלאת אותי סיפוק.
וכרגיל, לא הצלחתי להגיע לשיא העלילה, לא שדמיינתי שתהיה כזאת. לא הצלחתי לפתח מחשבה לכדי יותר מכמה שורות. לא הצלחתי להתחיל סיפור ולסיימו בדרך שתמצא חן בעייני. עדיין לא הצלחתי, בכל אופן. החיים עוד לפני, ולמרות שהיה להיות נחמד להפוך לליאת רוטנר הבאה, שפירסמה ספר כבר בגיל 15, אף אחד לא נושף בעורפי.
החושך שהתחיל לרדת עלי במהירות, והשריר הדואב בידי הימנית גרמו לטשטוש במחשבותי, והחלטתי להפסיק לכתוב לעת עתה. נכנסתי פנימה והתיישבתי מול המחשב. הגיע הזמן להכנע לטכנולוגיה, חשבתי, והתחלתי להקליד במהירות את הסיפור הבא שלי.
